דיכאון
הדיכאון והחרדה נפוצים בקרב כ-15%-20% מכלל האוכלוסייה. במשך עשרות שנים, גישות תיאורטיות שונות הבחינו בין מצבי הדיכאון והחרדה וראו אותם כמצבים שונים, הנובעים מסיבות שונות.
כיום, ידוע כי למעלה מ-50% מהסובלים מדיכאון, סובלים גם מחרדה, ולהפך. הדיכאון מהווה אחד הגורמים המשמעותיים לאי תפקוד פיזי ונפשי, ומאפיין את כל הגילאים. רבים מאלו המצויים בדיכאון מנהלים את חייהם, מבלי להיות מודעים לכך. הם נוטים לייחס את הקשיים בתפקוד לגורמים שונים: אני כל הזמן עייף ובלי מצב רוח, כנראה אני עובד יותר מדי, בזמן האחרון אין לי תיאבון, הפסקתי כנראה להתלהב מאוכל, אני מוטרד ועצבני במהלך היום כי אני לא ישן טוב.
מהו דיכאון?
כל אחד מאתנו חווה במהלך חייו, תחושות של דכדוך, עצבות, "דיכי". תחושות אלו מהוות חלק טבעי ונורמלי מחיינו, בעיקר אם הן קשורות לאירועים לא נעימים (פרידה, כישלון וכו'). רובנו תוחמים זאת לפרק זמן קצר יחסית, יום יומיים, שבוע שבועיים, ותוך כדי ממשיכים לתפקד בכל המישורים, גם אם לעיתים בהילוך נמוך יותר, עד לחזרה לתפקוד מלא.
מקובל לאבחן דיכאון כהפרעה שבמהלכה חווה האדם ירידה משמעותית במצב הרוח, תחושה של ריקנות, ייאוש וחוסר תקווה, ירידה בהיקף הפעילות, הפרעות בשינה, קשיי ריכוז וקשב, קושי בזיכרון, איבוד עניין באנשים ונושאים שעניינו קודם כמו תחביבים ותכניות לעתיד, תחושות של אשמה, חרדה, ירידה בתיאבון או להפך-אכילת יתר, חוסר אנרגיה וכו'.
ניתן לראות דיכאון כהפרעה הנעה על רצף; מדיכאון קל וקצר, ועד לדיכאון חמור וממושך. עוצמת הדיכאון יכולה להשתנות מאפיזודה מתונה, אשר עלולה להידרדר ולהפוך לבינונית, וחמורה.
שני גורמים עיקריים ידועים בהשפעתם על התפתחות הפרעת הדיכאון:
הגורם הביולוגי – גנטי – נמצא כי דיכאון קשור לליקויים בפעילות המוליכים העצביים במוח – הנוירוטרנסמיטרים. אלו אחראים להובלת המסר העצבי ממקום למקום בגופנו. תת פעילות של הניורוטרנסמיטור סרוטונין משפיעה על תופעות התנהגותיות רבגוניות, כמו מצב הרוח, חרדה, תוקפנות וכו'. קיימים מוליכים עצביים נוספים אשר להם השפעה על מצב הרוח כמו אנדרנלין, אצטיל כולין ועוד.
הליקויים במוליכים העצביים יתכנו על רקע תורשתי גנטי, כמו גם על רקע של בריאות לקויה, מחלות מסוימות אשר השפעות הלוואי שלהן פוגמות במהלך התקין של עבודת המוליכים.
ככל שהדיכאון מופיע ללא קשר לאירוע חיצוני משמעותי, אשר גרם לתגובה רגשית שהובילה לדיכאון, כך הדבר מצביע כנראה, על המרכיב הביולוגי כגורם המרכזי.
הגורם הרגשי – הדיכאון יכול להיות תוצאה של מצבי לחץ ומתח, או כתוצאה מאירועים משמעותיים בחיים כמו אובדן של אדם קרוב, גירושין, פיטורים, כישלון צורב, נכות, מחלה כרונית קשה, מחלות לב, אירוע מוחי, סרטן וכו'.
דיכאון הוא התגובה הטבעית לאובדן של אובייקט רגשי. תחושת הטעם והמשמעות בחיים ניתנת לנו דרך התחברותנו לאובייקטים הרגשיים שלנו. אובדנם מערער את הקרקע שלרגלינו, את סדר החיים שלנו ויכול לעורר בנו תחושות של ריקנות, עצב, חוסר משמעות לחיים, חוסר טעם לחיים, חוסר תקווה.
דיכאון יכול להיות גם תוצאה של קונפליקטים פנימיים, בלתי פתורים, הקשורים לדימוי עצמי, זהות עצמית ומינית, לקושי להגיע לידי החלטה, למשל בעניין סיום קשר זוגי.
לסיכום, הדיכאון יכול להיות תוצאה של אחד משני הגורמים העיקריים, הביולוגי-גנטי או הרגשי-נפשי. רוב מקרי הדיכאון נמצאים על הרצף בין שני הגורמים. ככל שנוטים יותר למרכז הרצף כך נראה שמדובר בהשפעה של שני הגורמים גם יחד.
כאמור, תחום זה של חקר המוח נמצא בעיצומו, רב הנסתר על הגלוי, אין ספק שעם הזמן, תתאפשרנה תובנות והבנות רבות נוספות הקשורות לעולם הרגשי שלנו.
מהי היעילות של טיפול תרופתי בדיכאון?
טיפול תרופתי יעיל בד"כ בהפחתת הסימפטומים הדיכאוניים. במצבים חמורים, לרוב לא ניתן להגיע להקלה ללא הטיפול התרופתי ומומלץ בהחלט על שילוב של טיפול תרופתי לצד הטיפול הפסיכולוגי. זאת משום שכאמור, הטיפול התרופתי מביא להקלה בסימפטומים, ואילו הטיפול הפסיכולוגי עוסק במקור, בסיבה לדיכאון. התובנות שאליהן מגיע המטופל בפסיכותרפיה, בשילוב הטיפול התרופתי, מביאות לתוצאות המיטביות, עם תחזית אופטימית יותר גם באשר לעתיד.
במצבי דיכאון מתונים יותר, ניתן להסתפק בטיפול פסיכולוגי בלבד, ובמידת הצורך ניתן לשקול קבלת טיפול תרופתי. יש הגורסים כי גם במצבי דיכאון אלה מומלץ על ליווי תרופתי – למה למנוע הקלה מהירה אם ניתן?
סוגי הדיכאון העיקריים
דיכאון מז'ורי (מכונה גם דיכאון קליני/חריף/חמור/אקוטי) – יכול לנבוע מסיבות גנטיות וביולוגיות, שאינן קשורות בהכרח לאירוע חיצוני. לחילופין, דיכאון זה יכול להיות גם תוצאה של דיכאון מתון יותר, אשר הוזנח ולא טופל כיאות, מה שהוביל לתהליך נסיגתי עד לדיכאון חמור.
בדיכאון מז'ורי אנו מבחינים במגוון סימפטומים (לפחות חמישה), המופיעים במשולב, לאורך תקופה של שבועיים שלושה ומעלה: ירידה משמעותית ברמת הפעילות השגרתית הקשורה למשפחה, חברים, עבודה, תחביבים. מצב רוח ירוד, עצב, חוסר עניין בהנאות למיניהן, תחושה עמוקה של חוסר אונים, חוסר תקווה, ייאוש, אובדן דרך, ריקנות, שעמום, אפתיות. ירידה משמעותית בתשוקה המינית, לאות-חוסר אנרגיה, אי שקט מוטורי, או לחילופין פאסיביות וכבדות מוטורית, ירידה משמעותית ביכולת החשיבה, הריכוז והקשב. השפעה על הרגלי התזונה; חוסר תיאבון וירידה במשקל, או לחילופין תיאבון מוגבר. שינויים בהרגלי השינה; שעות שינה מרובות, או לחילופין מעט שעות. מחשבות כגון משאלות מוות, ביקורת עצמית מלווה ברגשות אשם, אדישות לקורה סביב.
כאמור, עם התארכותם של הסימפטומים מעל לשבועיים שלושה, מומלץ ואף חובה לפנות לגורם טיפולי מקצועי לשם אבחנה ראשונית באשר לחומרת המצב והמלצה על דרכי טיפול.
דיכאון תגובתי – דיכאון תגובתי הינו תגובה נורמלית לאירוע דרמטי בחייו של אדם: פטירה של אדם קרוב, כישלון במבחן מכריע, גירושין, סיומו של קשר זוגי, מחלה, נכות. במקרים אלו, הסימפטומים האופייניים לדיכאון מופיעים בצורה מתונה יותר, למשך זמן קצר יחסית ובד"כ ללא הפרעה משמעותית בתפקוד השגרתי. גם אם קיימת ירידה בתפקוד, לא נעלמת תחושת החובה והאחריות. במצב זה הפנייה לטיפול אינה הכרחית, אלא אם כן, הקווים הדיכאוניים מתארכים למשך זמן רב מדי או אם קיימת החמרה של הסימפטומים. במצב שכזה מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ מקצועי. במידת הצורך יינתן גם טיפול רפואי מתאים.
דיסתימיה (מכונה גם דיכאון חרדתי, נוירוטי, הפרעת אישיות דיכאונית) – דיסתימיה מאופיינת בסימפטומים כרוניים ארוכי טווח, אשר מידת חומרתם פחותה מזו המאפיינת את הדיכאון המז'ורי. זאת מכיוון שאינם פוגעים בצורה משמעותית וחמורה בתפקוד היום יומי, אך עם זאת, מונעים מהאדם לתפקד במלוא המרץ, או להרגיש טוב עם עצמו.
הדיסתימיה מלווה את האדם לעיתים לאורך שנים ארוכות, ומאפיינת את אישיותו ואורח חייו. הסובלים מדיסתימיה לא תמיד מודעים לעובדת היותם דיכאוניים. ההפרעה מתחילה פעמים רבות בגיל ההתבגרות, ונמשכת שנים אחדות או יותר, ייתכן גם לאורך כל החיים.
הסימפטומים האופייניים: אנרגיה נמוכה ועייפות מתמשכת, ביטחון עצמי נמוך, אכילת יתר או ירידה בתיאבון, שינה מוגזמת או קצרה מדי, קשיים בקשב ובריכוז, תחושה של חוסר אונים.
קריטריון חשוב מאפשר לנו להבחין בין דיסתימיה לדיכאון מז'ורי – במידה ובשנתיים הראשונות אין עדות לאפיזודה של דיכאון מז'ורי, התקף מאני או היפו-מאני, הרי שאין מדובר בדיכאון מז'ורי. בדיסתימיה מומלץ בד"כ על טיפול פסיכותרפיותי, לעיתים בשילוב טיפול תרופתי.
דיכאון דו קוטבי (הפרעה מאנית דפרסיבית) – הפרעה זו מאופיינת במחזורים מתחלפים של דיכאון ושל התרוממות רוח מאנית. השינוי בד"כ הדרגתי, אם כי יכול גם להתרחש במהירות ובדרמטיות.
בתקופה הדיכאונית, ניתן לחוות חלק מהסימפטומים המאפיינים דיכאון, או את כולם, כנ"ל בתקופה המאנית. המאניה באה לידי ביטוי בשמחה, ב"היי", בהתרוממות רוח, בתחושה נטולת דאגות, בהתרגשות בלתי נשלטת, עם ירידה ביכולות החשיבה, הריכוז והקשב, בשיפוט והתנהגות חברתית לקויה. קיימת גם נטייה למרץ רב, לפעילות יתר. תחושת גדלות, אובדן עכבות.
במצב זה, של דיכאון דו קוטבי, או במצבי מאניה בלבד, נדרשת התערבות פסיכיאטרית מיידית.
דיכאון לאחר לידה – לכאורה, אין ניגוד גדול יותר בין רגעי השיא והאושר המגיעים עם הלידה, לבין דיכאון אשר יכול להתפתח בעקבות אירוע משמח זה.
שינויים במצב הרוח בקרב נשים יולדות נובעים משילוב של שני גורמים עיקריים:
שינויים הורמונליים כגון, ירידה ברמות האסטרוגן והפרוגסטרון, שמובילה לשינויים במצב רוחן, הדבר מתבטא בד"כ בדכדוך קל, אשר לעיתים מתפתח למצב דיכאוני עקב חוסר הבנה ותמיכה מצד הקרובים לה; הורים, בן זוג וכו'.
"הלם" האימהות הנו הגורם השני הבא בעקבות השינוי הדרמטי והמהמם בחייה, כאם וכבת זוג גם יחד. כהרף עין משתנים חייה, מחיים שגרתיים עם בן זוגה, "נופל" עליה עול שאין להתחמק ממנו. הדאגה והאחריות הטוטאלית לתינוק, לעיתים ללא כל ניסיון קודם, מעלה את מפלס החרדה ואי הודאות.
האם החדשה מתוודעת לפתע למחשבות ותחושות מנוגדות המעוררות רגשות אשמה קשים. מחד, חשה שמחה ואושר ומנגד, חווה עייפות, חולשה, חוסר סבלנות, חוסר ביטחון, כעס, מירמור, על השינוי הדרמטי שחל בחייה.
אובדן החופש, אובדן השגרה המוכרת והנוחה, הזוגיות המשתנה, וההכרה שחייה מנוהלים מעתה ע"י תינוק קטן חסר אונים, "התובע" את צרכיו מבלי "להתחשב" בעייפותה ובמותשות שאוחזת בה. ככל שעובר הזמן חודרת לתודעתה ההכרה כי היא הנושאת העיקרית בנטל, העזרה מהמשפחה ומהבעל חלקית בלבד, עיקר הנטל עליה. ההכרה כי חייה השתנו לבלי שוב, עלולה לגרום לדכדוך, ולדיכאון קל, שלרוב עובר לאחר תקופה קצרה, בעזרת התמיכה, החום, האמפתיה והדאגה של המשפחה הקרובה. לולא כן, תתכן החמרה במצב.
תהליכים רגשיים אלו נפוצים בקרב יולדות רבות, שלאחר זמן קצר מתאוששות וחוזרות לתפקוד רגיל. במידה והסימפטומים מתמשכים וניכרת נסיגה במצב, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי.
סוגי הטיפול בדיכאון
השיטות הטיפוליות הנפוצות בטיפול בדיכאון הן הגישה הפסיכודינמית ו/או הקוגניטיבית-התנהגותית (CBT), להן מתלווה במידת הצורך טיפול תרופתי. הטיפול התרופתי מביא לרוב להקלה במצב (במקרים בהם נדרש) וביכולתו לסייע לטיפול הפסיכו-תרפוייתי, בכך שהוא מאפשר לתהליך הטיפולי להתקיים מתוך פניות ורגיעה יחסית, וכתוצאה מכך מתקיים עיבוד אפקטיבי יותר של הקשיים והדרך להתמודד עימם.
מחקרים מייחסים חשיבות רבה לאישיות המטפל, לטיב הקשר וה"כימיה" בינו לבין המטופל, כאחד התנאים המרכזיים לאפקטיביות של הטיפול. מכון רעות מייחס חשיבות רבה להתאמת אופיו של המטפל וגישתו הטיפולית לאישיות המטופל ולסוג הדיכאון ממנו סובל. אין עדות בספרות המקצועית להעדפה של שיטה אחת על פני רעותה.
כפי שצויין לעיל, ככל שהדיכאון חמור יותר, עולה ההכרח בליווי תרופתי מתאים, אילולא כך – לטיפול הפסיכולוגי לא יהיה כל תועלת.
במכון רעות צוות מנוסה ומיומן בטיפול בדיכאון לסוגיו. מקרים הדורשים הערכה פסיכיאטרית וטיפול תרופתי, יטופלו בהתייעצות ובפיקוח של פסיכיאטרית המכון. במידה ולאחר אבחון ראשוני במכון, יתגלה כי מדובר במקרה חמור יותר, יופנה המטופל למסגרת הטיפולית המתאימה, כמו מרפאות חוץ וכו'.
