הפניה לטיפול פסיכולוגי נעשית בד"כ כאשר אדם חש מצוקה או מועקה כלשהי, לפעמים המצוקה מתבטאת בהרגשה בלבד, אך לפעמים המצוקה גדולה יותר, עד כי יכולת התפקוד של האדם במישורים השונים נפגעת, מהאישי והבין אישי, ועד למישור המקצועי תעסוקתי.
מגוון רחב של נושאים עשויים להביא לידי החלטה לפנות לטיפול פסיכולוגי: חוסר שביעות רצון מהחיים, קשיים ביחסים הבין אישיים, העדר ביטחון עצמי, התמודדות עם דימוי עצמי נמוך, משבר ודילמות בחיים, רצון לבחון מרכיבים בזהות העצמית, קשיי שינה, קשיים בזוגיות, ועד להתמודדות עם חרדות, דיכאון, קשיי הסתגלות, קשיים אישיותיים ועוד.
ההחלטה ללכת לטיפול פסיכולוגי נתונה בידיו של הפרט. לא ניתן לכפות טיפול פסיכולוגי אם אין רצון, ושיתוף פעולה מצדו. פעמים רבות אדם מכיר בצורך לפנות לטיפול: אני חייב לטפל בחרדה שלי, אני באמת סובל או אני לא מוצא פתרון לדילמות המציקות, חייב להתייעץ. ההכרה בצורך בייעוץ/טיפול קיימת, אך לעיתים קרובות קיימת גם הנטייה לדחות ההחלטה : אולי זה יסתדר מעצמו, אני איכשהו מסתדר עם העניין, איך אפנה זמן וכסף לכך, מה כבר יכול לעזור לי טיפול?, אני המטפל הכי טוב של עצמי. כלומר, לעיתים קרובות, קיים פער בין ההכרה בצורך לפנות לטיפול לבין מימוש ההחלטה.
רבות הפעמים בהן ייעוץ ותמיכה מהסביבה הקרובה – משפחה וחברים – מביאים לשיפור והקלה, ואף להיעלמותה של המצוקה, אך במקרים אחרים, המצוקה ממשיכה להעיק ולהטריד ולעיתים אף להחמיר.
פניה לטיפול פסיכולוגי יכולה לחסוך סבל מיותר, ולמנוע אפשרות להחרפה של המצב.
הטיפול הפסיכולוגי מבוסס על חוזה טיפולי בו מציג המטופל את מטרותיו, ומפרט מה היה רוצה להשיג באמצעות הטיפול. הוא שומע על המחויבויות שיש בטיפול ועל הזכויות שלו כמטופל.
הטיפול מציע סביבה רגישה ותומכת, המעודדת שינוי ומציגה דרכים ריאליות להתמודדות עם הסוגיות שהועלו. כל זאת במסגרת קבועה של יום ושעה. במהלך השיחות הראשונות, המטפל משתף המטופל בהתרשמותו מהסוגיות המציקות שהעלה, ומפרט בפניו על אופי וסוג הטיפול הצפוי. תינתן גם הערכה משוערת בדבר הזמן שיידרש למיצוי הטיפול.
טיפול פסיכולוגי עשוי להיות מאתגר, ולפרקים דורש מהמטופל מאמצים והתמודדות לא פשוטה, בין היתר, הכרה במצב באופן שלא הכיר בו טרם הטיפול. ההתערבויות של המטפל נעשות מתוך חשיבה על טובת המטופל ועל בסיס ההכשרה, הידע והניסיון שלו. בנוסף, המטפל פועל בתוך מסגרת של מחויבות אתית ומוסרית מאד ברורה, הכוללת בין היתר, שמירה על סודיות ועל טובת המטופל, ניסיון להגיע למימוש המטרות בפרק זמן סביר, ועוד.
מסגרת זו היא בסיס הכרחי ליצירת הברית הטיפולית – תחושת המטופל כי נוצר קשר טוב וחיובי עם המטפל, אשר ייעודו לקדם את מטרות המטופל. הברית הטיפולית מתייחסת לתחושה "החיבור" שיש למטופל עם המטפל, לחוויה הכללית שהמטפל מושקע ומחויב לתהליך הטיפול, תוך גילוי אמפתיה ודאגה כנה לרווחתו הנפשית של המטופל. מחקרים מראים, כי כאשר המטופל מושקע ומחויב גם הוא לתהליך הטיפולי, ואף מביע בעצמו דאגה טבעית למטפל, אזי הטיפול הוא בעל סיכויים גבוהים יותר להצליח.
מובן אם כן, מדוע אנו במכון רעות, מייחסים חשיבות רבה להתאמה המרבית בין המטפל לאדם הפונה. בחירת המטפל/ת תהיה פועל יוצא של אישיות הפונה, מינו והסוגיה הטיפולית שמביא עמו.
לדוגמא, פניה על רקע של חרדת בחינות. במקרה זה, נעדיף מטפל המיומן גם בשיטת הטיפול הקוגניטיבית-התנהגותית.
הגישות הטיפוליות הנפוצות ביותר כיום:
טיפול פסיכו-דינאמי עכשווי – נוצר על-ידי קלינאים ותיאורטיקנים שפעלו בתקופתו של פרויד ולאחריה (ניאו-פרוידיאניים), ואשר נשענו על העקרונות הבסיסיים שלו, תוך עדכונם ופיתוחם. במסגרת הטיפול הפסיכו-דינאמי, המטרה היא להיטיב להבין היבטים בחיי הנפש ובעולמו הפנימי של המטופל, לצד התנהגויות לא-מסתגלות חוזרות ונשנות. התהליך נעשה באמצעות שיחה בין המטופל למטפל, הישובים זה מול זה, באופן שמאפשר למטופל להתכנס לתוך עולמו מחד, וליצור קשר עם המטפל מאידך. המטופל מביא תכנים ככל העולה על רוחו, והמטפל מציע מגוון התערבויות. לצד הפרשנויות הקלאסיות, המקשרות בין אירועי עבר משמעותיים להתנהלות בהווה, הוא מציע פרשנויות ותובנות עכשוויות יותר, שמטרתן לעודד את המטופל להיות מודע יותר, הן לצרכיו ומניעיו הפנימיים והן לדפוסיו ההתנהגותיים.
הטיפול הפסיכו-דינאמי הינו מגוון ומסועף. יש מטפלים השמים דגש רב יותר על עולמו הפנימי של המטופל, על הפנטזיות הלא מודעות שלו ועל יחסי האובייקט המופנמים שלו (גישת יחסי האובייקט). יש מטפלים השמים דגש רב יותר על תפקודי אגו ועל מנגנוני ההגנה של המטופל ודפוסי ההתמודדות שלו (פסיכולוגיית האגו), יש ששמים דגש על היחסים הבין אישיים הממשיים של המטופל (הגישה ההתייחסותית) ובתוך כך, על הקשר שלו עם המטפל ועל האינטראקציה הספציפית של שני האנשים שבחדר: המטופל והמטפל (הגשה אינטר-סובייקטיבית). בכלל המקרים, המטופל זוכה להבין את עצמו טוב יותר, ועל כן, טיפול דינאמי מתאים במיוחד למטופלים המבקשים לשפר את מודעותם העצמית ויכולתם להתבוננות פנימית.
טיפול קוגניטיבי-התנהגותי – ההתייחסות היא לחלקים המודעים של המטופל ולעבודה על ה"כאן ועכשיו". גישה זו אינה רואה בסימפטום התנהגותי תוצר של קונפליקט פנימי לא מודע, הדורש התחקות אחר מקורותיו בעבר. מדובר בגישה עניינית ואקטיבית, הדורשת גם מעורבות פעילה מצד המטופל, כולל הכנת "שיעורי בית" והמשך עבודה על התכנים הטיפוליים בבית באמצעות משימות, ניהול יומן ורישומים.
בגישה זו יש טכניקות התנהגותיות וטכניקות קוגניטיביות (הקשורות לאופן החשיבה), התורמות לשינוי מורגש בחיי המטופל וברמת ההסתגלות שלו. הטכניקות ההתנהגותיות כוללות אפשרות לחיקוי התנהגותי של המודל, המוצג בטיפול על-ידי המטפל עצמו, אימון להירגעות באמצעות נשימות, שכנוע עצמי, הרפיית שרירים ודמיון מודרך, בניית היררכיה של מצבים אשר מעוררים פחד או חרדה אצל המטופל אשר מגלה נטייה להימנע מהם, וחשיפה הדרגתית אל מצבים אלה, בהתחלה בדמיון ולאחר מכן במציאות. החשיפה גורמת להתרגלות, ירידת העוררות הרגשית ושיפור היכולת להגיב בדרך שאינה המנעותית. הטכניקות הקוגניטיביות-התנהגותיות קשורות בעיקר לאימון למיומנויות חברתיות להתמודדות יעילה עם התקפי חרדה למיניהם, ולזיהוי אמונות יסוד ומחשבות אוטומטיות מכשילות (אני לא שווה כלום, אין לי סיכוי), תוך יכולת לערער על תקפותן ולייצר אמונות ומחשבות חלופיות במקומן.
טיפול בגישת הפסיכולוגיה של העצמי – גישה קלינית הנשענת על התיאוריה והפרקטיקה הטיפול של היינץ קוהוט (1913-1981). במוקד גישה זו עומדת חווית העצמי של המטופל, וביתר פירוט, עד כמה המטופל חש את עצמו מגובש, חיוני, וכמי שזכה לשיקוף חיובי בחייו המוקדמים. שיקופים חיוביים אלה משמשים לילד המתפתח כמו מראה אוהדת, שדרכה הוא מסתכל על עצמו ולומד להכיר את עצמו כבעל היבטים חיוביים, הראויים לאהדה, וכמי שנמצא בקשר עם דמות בוגרת שראויה אף היא להערצה. הטיפול מעניק מסגרת חלופית לקשר מיטיב ואוהד, שבו המטופל חש שהוא עטוף בהקשבה אמפתית, ובמטפל שנכון לקחת אחריות על כשליו ולהיטיב להבין את החוויה המדויקת של המטופל. קשר שכזה מעשיר את חיי הנפש וממלא את עשיית המטופל בחייו בחדווה ובמשמעות. טיפול שכזה מתאים במיוחד עבור מטופלים הסובלים מהערכה עצמית נמוכה.
פסיכואנליזה קלאסית – בפסיכואנליזה הקלאסית, כפי שתוארה על-ידי אבי ומייסד הגישה זיגמונד פרויד (1856-1939), המטופל מתבקש להביא ללא סייגים את האסוציאציות החופשיות שלו. כדי לעזור למטופל לחוש חסר עכבות בשיתוף זרם מחשבותיו הספונטני, המטפל יושב על כיסא מאחוריו ואילו המטופל שרוע על ספה. המטפל נדרש להיות כמה שפחות פעיל או מעורב כמות נוספת בטיפול, למעט כאשר הוא מציע פרשנויות לתכנים שמביא המטופל. האמונה בתשתית הפסיכואנליזה הינה כי ניתוח חוויות הילדות המוקדמות מסביר התנהגויות בהווה. עוד גורסת הפסיכואנליזה, כי חוויות הילדות הראשוניות הינן מודחקות וכי יש בנו מעין "מחסן" לכלל התשוקות והמאוויים והחשקים שלנו, אשר לעיתים קרובות מנוגדים לתכתיבי המציאות. "מחסן" זה נקרא האיד, וההנחה היא כי הוא לא מודע או נגיש לנו ביום יום, אלא נעשה נגיש לנו באמצעות תהליך הפסיכואנליזה.
כלומר, ההעלאה של תכנים לא מודעים למודע, גורם לנו להגיע לתובנות חדשות על עצמנו, על התנהגותנו, ומכאן הפתח לשינוי המיוחל.
רוב המטפלים עובדים היום בגישה אקלקטית. כלומר, משלבים על פי הצורך בין הגישות השונות. לדוגמא, אפשר לשלב בטיפול דינאמי גם טכניקות קוגניטיביות-התנהגותיות של הרפיה ואוטוסוגסטיה. המטפלים במכון רעות בעלי הכשרה וידע ביותר משיטת טיפול אחת. בשל כך, יכולים הם לשלב במהלך הטיפול אלמנטים ספציפיים משיטות טיפול שונות, במטרה להגיע לתוצאה המיטבית עבור המטופל.
