החרדה שזורה בחיינו לכל אורכם מינקות ועד זקנה. התינוק בגיל שנה-שנתיים, חש חרדה מרעשים, חושך או זרים, הפעוט בגיל 3 מדמיין מצבים מפחידים, מפלצות ויצורים אחרים. אדם בוגר חש חרדה מקשיים כלכליים, אישיים/ זוגיים/ חברתיים/ בריאותיים וכד'. בזקנה החרדה היא מנסיגה בתפקוד, בעיות בריאות, ומתחים משפחתיים.
מנגנוני ההגנה הרבים בהם אנו נוטים להשתמש במודע ובלא מודע משמשים, עד כמה שניתן, כהגנה מפני מגוון החרדות הרחב, עמן אנו מתמודדים במהלך חיינו.
גיל ההתבגרות נודע בייחודיותו, מאופיין בבלבול, רגישות רבה, וריבוי קונפליקטים פנימיים וחיצוניים כאחד. אין זה מקרי – בתקופה זו חווה המתבגר שינויים מהירים ולעיתים קיצוניים. הגוף משתנה במהירות, המראה, הגובה, השיער, המיניות ואף הקול מקבל גוון אחר.
אין זה קל להסתגל לשינויים מהירים אלו. צורת החשיבה משתנה, גם התכנים עוסקים בשאלות יותר "פילוסופיות" – "מי אני ומה מקומי בעולם", מוטרדים מנושאים של צדק ומוסר, נוטים לראות את הדברים בשחור ולבן. לצד הבשלות המינית, העניין במין השני גובר. הצלחה בתחום זה עשויה לחזק את הדימוי, הבטחון העצמי והסטטוס החברתי, ואילו כשלון – גורר עמו תהליך הפוך.
אחת מהסוגיות המרכזיות והמוכרות בתקופה זו קשורה לקונפליקט תלות-עצמאות. ההורים אשר נוטים עדיין להתייחס למתבגר כילד, ומצד שני מצפים ממנו שיתנהג כבוגר ועצמאי. המתבגר עצמו שואף להיות עצמאי ובלתי תלוי בהוריו, ומאידך זקוק לתמיכתם.
מובן אם כן מדוע תקופה זו, בה המתבגר עסוק רבות בדמוי העצמי והגופני, הסטטוס החברתי, הצלחה בלימודים, ספורט, בני/בנות המין השני, לצד ויכוחים ומריבות עם ההורים על גבולות המותר והאסור, נחשבת למורכבת, סוערת, מרגשת ורבת תהפוכות.
מתי רצוי לפנות להתייעצות מקצועית?
ההורים, עם "הברומטר האישי" שלהם, הם הראשונים לרוב להבחין בשינוי אצל המתבגר, הראשונים להבחין בקושי חריג עמו הוא מתמודד. לעיתים צוות בית הספר הוא שמבחין בכך. ניתן ורצוי לבדוק עמו מה מציק לו והאם ניתן בדרך כלשהי לעזור לו. לעיתים המתבגר ישתף את ההורים או את צוות ביה"ס במצוקתו ויהיה פתוח לעזרה ותמיכה, ודי יהיה בעידודם ותמיכתם כדי להתגבר על מצוקתו. אך במקרים בהם המתבגר אינו משתף פעולה, מגיב בכעס, שתיקה או הסתגרות – נכון יהיה לפנות להתייעצות מקצועית.
מבין התסמינים שכדאי בגינם לפנות להתייעצות מקצועית:
- מופנם, מסתגר וממעט לשתף. מתבודד ושקוע בעצמו.
- ביקורתי מאוד כלפי עצמו – "אני לא שווה", "אני אפס", "אף אחד לא שם עלי"
- פגיע מאוד, מגיב בשתיקה או לחילופין בהתפרצות ובתוקפנות מילולית.
- נראה במצב רוח ירוד, מדוכא וחרד.
- נוטה להתעמת לעיתים תכופות.
- מנותק חברתית.
- מתרחק מבני משפחתו או הפוך – נעשה מאוד תלוי בהם.
- שינויים תכופים במצב הרוח.
- מבטא תסכול רב מלווה בתוקפנות מילולית.
- ירידה בלימודים, נטיה להיעדר לעיתים קרובות מבית הספר.
- נוטה להימנע מאירועים חברתיים.
במידה ובמסגרת ההתייעצות המקצועית יומלץ על טיפול פסיכולוגי, הוא יתבצע באמצעות שיחות, המתנהלות בדרך כלל אחת לשבוע, בזמנים קבועים ומשכו תלוי באופי ובמורכבות הסוגיה הנידונה. במהלך הטיפול יתכנו מפגשים גם עם הוריו של המתבגר, בהסכמתו כמובן, במטרה לשפר את ההבנה, ההידברות והאווירה בבית, וכן על מנת להעניק להם כלים מתאימים שיאפשרו להם לעודד ולתמוך בו באופן יעיל ותכליתי בהתמודדותו עם הקשיים.
נושאים נוספים שעלולים לעניין:
